״מה היה בבית ספר?״ — ״בסדר.״

נכון. אתה יכול לשאול כל שאלה כאן. הבעיה היא שברגע ששאלת אותה — היא כבר לא עובדת.

״מה הכי מפחיד אותך בקשר בינינו״ מפיך זה עימות. מקלף שאף אחד מכם לא בחר — זו שאלה. מה שאתה קונה הוא לא הרשימה — זה שהשאלה לא הגיעה ממך.

ואת זה אי אפשר לזייף. אי אפשר להדפיס רשימה ולהקריא ממנה — אתה עדיין זה שבחר.

יכול להיות. לכן הקלף הראשון בחפיסה הוא ״מה הדבר הכי מוזר שקרה לך היום״ ולא ״מתי אכזבתי אותך״. החפיסה בנויה בסדר.

ורוב המתבגרים מסכימים כשמגלים שגם הם שולפים — זה לא משהו שעושים להם.

זה לא. אין כאן אבחון, אין ניתוח ואין תרגיל. יש שאלות.

ההבדל הוא שקלפים מקצועיים נמכרים למי שמפעיל אותם על מישהו — כאן שני הצדדים שולפים מאותה חפיסה.

יכול להיות שכן. 100 קלפים זה לא ערב אחד — זה שניים־שלושה קלפים בארוחה, לאורך חודשים.

ואם הוא נשכח במגירה וחוזר בעוד חצי שנה — זה עדיין עבד.

זה הסיכון האמיתי, וכדאי לדעת אותו מראש. החפיסה לא מבטיחה שיהיה נעים — היא מבטיחה שהשיחה תהיה.

אם התשובה קשה, היא היתה שם גם קודם.